החלטה בתיק ב"ש 10175/07

1.         בפני בקשה לעיון חוזר בהחלטתי מיום 7.8.07 (ב"ש 9820/07), לפיה הוריתי על שחרורו של המבקש בתנאים שונים, ובראש ובראשונה בתנאי שישהה במעצר בית מלא בביתו. החלטה זו באה לאחר שהמבקש הועמד לדין על פי כתב אישום, המייחס לו עבירות שונות, שהעיקריות בהן סחיטה בכוח (ס' 427(א) סיפא לחוק העונשין, תשל"ז-1977), סחיטה באיומים (ס' 428 (א) סיפא לחוק הנ"ל) וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (ס' 415 סיפא לחוק הנ"ל).

2.         השיקולים העיקריים שהביאו אותי להורות על שחרורו של המבקש בתנאים המגבילים אותם קבעתי, היו החשש מהתמשכות ההליכים, שכן לנאשם העיקרי בתיק מיוחסות עבירות רבות שהמבקש (ונאשם נוסף שגם על שחרורו הוריתי) אינו מעורב בהן, והעובדה שהמעשים המיוחסים למבקש בוצעו, רובם ככולם, בשנת 2004.

3.         מאז ניתנה החלטתי האמורה, התרחשו מספר אירועים, אשר יש להתייחס אליהם במסגרת הבקשה שבפני.

4.         ראשית, משפטם של המבקש ושל חבריו החל להתנהל, הושמעה עדות של עד תביעה מרכזי אחד, ועתה מצוי המשפט באמצעיתה של עדותו של עד תביעה מרכזי אחר.

5.         שנית, ב- 30.10.07, נגזר דינו של המבקש בת.פ. 2040/06 של בית משפט זה (כב' השופט א' פרקש), לעונש של 6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות. גזר דין זה ניתן, לאחר שהמבקש הורשע בעבירות מן הסוג המיוחס לו עתה, ואשר נעברו לאחר שבוצעו העבירות שבענייננו, בשלהי שנת 2005 ותחילת 2006.

6.         ושלישית, לאחר שנגזר דינו של המבקש, ביקשה באת כוחו כי יותר לו להתחיל בריצוי העונש שהוטל עליו, והמאשימה הסכימה לכך, אם כי הודיעה כי הכל בכפוף לכך שביצוע העבודות לא יעוכב מסיבה זו או אחרת. לאחר ששקלה את עמדתה לעניין הגשת ערעור, החליטה המאשימה לערער בפני בית המשפט העליון על קולת העונש שהוטל על המבקש בת.פ. 2040/06 הנ"ל. במקביל, הגישה בקשה לבית המשפט העליון כי יורה על עיכוב ביצוע עבודות השירות בהן החל המבקש.

7.         בית המשפט העליון (כב' השופט א' רובינשטיין) נעתר לבקשה, ובהחלטתו בע"פ 10576/07 מיום 17.12.07, הורה על עיכוב ביצוע העונש. במקביל הורה בית המשפט על שמיעה מוקדמת של ערעור המדינה, והתיק נקבע לשמיעה, כך נמסר לי, ביום 19.3.08.

8.         משהורה בית המשפט העליון כפי שהורה, פנתה ב"כ המבקש לבית משפט זה, בבקשה לאפשר למבקש לצאת מביתו בכל יום, כדי להמשיך ולעבוד בעמותה אליה הופנה במסגרת ריצוי עונשו, אלא שהפעם, משעוכב ריצוי העונש, תהיה עבודתו בהתנדבות. ב"כ המבקש, בהגינותה, לא הסתירה, כי אם ידחה ערעור המאשימה בבית המשפט העליון על קולת עונשו של המבקש, יבקש הוא שימי התנדבות אלה יזקפו על חשבון עבודות השירות שעליו לרצות.

9.         לטענת ב"כ המבקש, תשרת ההתנדבות המבוקשת את הציבור, שכן העמותה במסגרתה החל המבקש לרצות את עונשו הייתה מרוצה מאוד מעבודתו, ומנהלה מוכן לפקח עליו גם בתנאים של התנדבות. כמו כן, עמדה היא על כך שהמשפט מתנהל, ויש בחלוף הזמן כדי להצדיק הקלה בתנאי השחרור. אשת המבקש צרפה מכתב המתאר את הקושי שבשהייתו הרצופה בבית של המבקש.

10.       לעומת זאת, טענה ב"כ המאשימה, כי יש בקבלת הבקשה משום ביטול החלטת בית המשפט העליון בדלת האחורית. כמו כן עמדה היא על כך, שבמסגרת ריצוי עבודות שירות קיימים מנגנוני פיקוח ואכיפה, אשר אפשרו, מלכתחילה, להסכים ליציאתו של המבקש לעבודה בתנאים אלה. אולם, כשהמדובר בהתנדבות, יכולת הפיקוח אינה ממשית. כמו כן סבורה ב"כ המאשימה, כי משהורה בית המשפט על שחרורו של המשיב בתנאים של מעצר בית מלא, איזן הוא בין כל השיקולים הרלוונטיים, ולא התרחש מאז שניתנה ההחלטה כל אירוע המשנה איזון זה.

11.       לאחר ששקלתי טענות אלה הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. אני ערה לכך שמן הבחינה האנושית, נגרם קושי למבקש בכך שהחל לצאת מביתו לשם ביצוע עבודות השירות, וסמוך למועד חלוף פרק הזמן הנתון בחוק להגשת ערעור, ערערה המאשימה לבית המשפט העליון וביקשה את עיכוב ביצוע העונש, לאחר שהסכימה מלכתחילה כי המבקש יחל בריצויו. יחד עם זאת, משהורה בית המשפט העליון לעכב את ביצוע העונש, והשיקול האנושי עמד ללא ספק לנגד עיניו, כעולה גם מקריאת ההחלטה, הרי שמתן היתר למבקש להמשיך ולבצע את עבודות השירות על דרך של התנדבות, כמוה כעקיפת החלטתו של בית המשפט העליון, וכזאת לא ייעשה.

12.       גם לגופו של עניין, משהוריתי על שחרורו של המבקש למעצר בית מלא, שקלתי את עברו המכביד, ואת מסוכנותו הנלמדת הן מן העבירות המיוחסות לו בנסיבותיהן, והן מעברו. משבאתי לכלל מסקנה כי ניתן לשחררו בתנאים מגבילים, היה זה משום שסברתי כי יש להביא בחשבון שיקולים אחרים, כמפורט ברישא של החלטתי, ולתת להם משקל. אולם אין בשיקולים מקלים אלה כדי לאיין לחלוטין את השיקולים המקימים עילת מעצר. האיזון אליו הגעתי הינו שחרור בתנאים של מעצר בית מלא, ואיני סבורה כי פרק הזמן שחלף, כחמישה חודשים מעת שניתנה החלטתי המקורית, יש בו, כשלעצמו, כדי להצדיק כרסום בתנאים אלה.

13.       הבקשה נדחית.

ניתנה היום כ"ג בטבת, תשס"ח (1 בינואר 2008) במעמד הצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: